תחושת ההחמצה עולה תמיד בדיעבד ,התחושה היא כי ברגע הנתון בו קיבלתי החלטה היתה זו החלטה טובה והפעלתי את מירב שיקול הדעת שלי ועל כן זו המסקנה שהגעתי אליה.
ברם כחלוף הזמן שאני כבר לא בתוך הסיטואציה עולה לדיון שוב הסוגיה וכצופה מהצד אני חווה פספוס והחמצה.
תחושת ההחמצה עולה משתי סיבות .
האחת -אני לא באמת מונח בסיטואציה ,ולא חי בתוך הווית החיים ,בהווה ,בכאן ובעכשיו אלא בעבר -על כן אני מעלה בשנית כל תרחיש שכבר חלף ומצטער לגבי החלטתי שהתקבלה בו. במקרה זה השיח הפנימי ייסוב על "חבל שלא נהגתי כך וכך..חבל שלא רכשתי את הבגד ההוא,לחלופין יתכן ואני חי את העתיד ועוסק באילו היה לי כך וכך היתי פועל בכיוון אחר..אילו היו נתוני השיכליים גבוהים יותר היה לי קל בבחירת מקצוע לימוד..
ויתכן שאני חי גם את העבר וגם את העתיד בו זמנית. מה שבטוח הוא שאני לא בהווה ועל כן חיי הם תחת תחושת החמצה ופספוס תמידיים.
הסיבה השניה היא שאני לא באמת קשוב לרצון הפנימי והאמיתי שלי המגלם נכונה את האני הפנימי. בכל מקום בו פעלתי שלא מתוך הקשבה לרצון שלי אחוש את תחושת ההחמצה.
על כן חיים תחת הכאן והעכשיו יאפשרו קבלת החלטות רציונלית ומחושבת יותר וכן הקשבה מתוך מודעות לרצון האמיתי.
שילובם של השניים יש בו בכדי להדיר קינונה של תחושה זו בתוכך.