פסח עבר, אבל את התובנות שלו כדאי לשמור...

כבר קצת אחרי פסח... ובכל זאת לא כדאי לפסוח עליו מהר כ"כ ולשוב לשגרה, הגם שהיא איננה מסבירה לנו פנים בימים טרופים אלה, ודווקא מתוך הדחק ומתוך העצירה הנכפית עלינו עולה ביתר שאת הצורך בהתבוננות עמוקה ופנימית, החושפת כמה תובנות, שאלמלא המצב הנוכחי היו ודאי נסתרות מעינינו.

מצה ומרור עיטרו את שולחן החג שלנו, ולא זו בלבד, אלא שאכלנו אותם כשהם כרוכים זה בזה.

נראה שהלימוד הבא מהם הרבה יותר מסתם רלוונטי לתקופתנו אנו.

המרור הינו הסמל לשעבוד. ולא מדובר דווקא על אותו השעבוד דאז, שהשתעבדו בו אבותינו תחת עול האימפריה המצרית, אלא כסמל לכל קושי, לסבל, לחוויות משבריות, לטראומות, לאי יכולת להכיל מציאות הנכפית עלי.

המרור מסמל את השעבוד לעבודה הזרה החומרית אשר הפכנו להיות מבלי משים עבדיה, השעבוד לאגו, שניכס לעצמו כוח אלוהי של כל יכול, של over שליטה, ועכשיו כה קשה לנו לוותר עליו, והוא אותו מרור המונח אחר כבוד לצד המצה. והמצה כל עניינה ענווה, הכנעה והתבטלות.

הקושי העצום המעורר את הסבל אינו נעוץ דווקא במציאות הקיימת, אלא בהנחה כי הכל תחת שליטתי. וכשמשהו משתבש בתוכניות אני חווה מפלה נפשית, חוסר אונים משווע המעצים את התובנה הפנימית והאמיתית שכה ניסינו להדחיק, שאנו למעשה לא "גיבורי על" כל יכולים.

המצה, בנוכחותה לצד המרור, מסמלת את המזור לתובנה השגויה שהצמיחה את אותו "מרור".

ההתבטלות למקור עליון מאפשרת להכיל כל מציאות חדשה, גם אם אין אני מבין את פשרה.

אם אני מבין שאינני כל יכול, ושכל הקורות אותנו כאן מתרחשים על פי סדר אלוקי מושגח ומתוכנן מראש, הרי שזה גופא מייצר בי כוחות להכלת מציאות שונה, שלא צפיתי ולא ציפיתי לה, ולפיכך אינני חש באותה מרירות, פרי התובנה שהכל בשליטתי.

המרירות היא למעשה אותה אכזבה ממני, מכך שגיליתי על עצמי שלא הצלחתי לשלוט על המציאות ולכונן בה את הסדר המצוי מבחינתי.

המצה שבה ומזכירה לך כי אתה בריאה של בורא למעלה ממך, ובכך הופכת בנו את מידת הגאווה לענווה, מאפשרת לנו בחשיפת ההבנה הזו את הכוח להתבטל, להרפות ולהתרפות מהמשברים החולפים על פנינו.

על כן אנו אוכלים אותם גם כשהם כרוכים יחדיו, ללמדך כי ענווה היא הדרך למניעת כל תחושת מרור.

בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו - זה הלימוד הנחשף בפנינו.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.