אז אולי נדמה שהכל בחוץ נדם ודמם.
אולי אין רעש אינטנסיבי של מכוניות וטיסות... אולי אין רעש ההמון הצובא על חנויות ומרכולות,
אולי אין תורים עמוסים המשתרכים לאורך השבילים... אולי ריקים כל הכבישים מפקקים שבעבר היו מעטרים אותם...
ואולי נדם לו גם ה"רעש הפוליטי" בין מערכת בחירות אחת לשנייה.
אולי שקטו להן המחלוקות ואי ההסכמות בין חלקים בעולם ובינינו לבין עצמנו כאן.
אולי...
אולי מתוך כל השקט הבלתי נסבל והמאיים הזה קורא לנו קול פנימי בצעקתו האימתנית: "צאו והמשיכו חייכם לחיות".
אבל השקט החיצוני הזה מזויף, ובשל כך משתק אותנו למקומנו, כי בתת המודע ידוע לנו כי הוא הוחלף ברעש פנימי רב עוצמה.
רעש פנימי ספוג פחדים, שאלות ותהיות לגבי הבאות – חיי הפרנסה, הבריאות, הדאגה לעתיד צאצאינו, רמת האבטלה המהלכת אימים על עצמאיים ושכירים, חייה הפוליטיים והלאומיים של מדינתנו...
ובתוך הרעש הזה עולות להן כל שלל השאלות, שבימי השגרה מושלכות לתוך סל ההשתקות אבל כיום הן דורשות את שלהן.
כשאנו מסוגרים ומכונסים בארבע אמותינו, וכשפנינו מעוטרות במסכות, עולות התהיות מול הסובבים אותי ועמי 24 שעות – האם נוהג אני עימם כיאות? איזו דמות רציתי להיות, ומי אני לגביהם כשפניהם בי מביטות? הזהו ביתי? כמה מיומנויות תקשורתיות אני חסר? ואיך מנהלים בית תחת הסגר?
מי אני? ומה חיי? ומה תפקידי כאן בכלל?
ואם לא די בכך, הולכת וגדלה לה תחושת חוסר האונים שלא פסחה על שום בן אנוש באלו הימים... נותרנו תלושים, לא מחוברים, תוהים - והגענו למסקנה שגם טועים וטעינו לגבי טיבה ומהותה של נוכחותנו.
והרעש הפנימי הזה, שקיומו הוא אנטי-תזה לשקט שבחוץ, אינו נותן מנוח, והולך ומעצים ככל שחולפים הימים.
אבל אולי-אולי, זוהי בדיוק העבודה לה ציפה בורא עולמים - שנביט לעצמנו פעם אחת בפנים, שנפגש עם עוצמת הרעש הפנימי מחריש האוזניים לא פחות מזה (שהיה) החיצוני.
אולי נבין סוף סוף, מתוך מצוקת המחסור שלנו בתשובות לאינספור שאלות, מתוך תחושת חוסר אונים אמיתית - שרק לה' הפתרונים, וישנם דברים שאין בהשגתנו להפנים.
כשזה יקרה, ידורו בנו סוף סוף השקט והשלווה, כי התחברנו למקור הרעש והחלשנו עוצמה.
אם יהיה בנו שקט פנימי - זה יהיה הסימן שבבניית בניין עצמנו אנו עוסקים.
ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.
המאמר פורסם באתר הידברות: https://www.hidabroot.org/article/1138543