השמנת ילדים – השורש הרגשי לתופעה הפיזיולוגית


16 May
  • נקיטת צעדים מוטעים במישור הפיזיולוגי

השמנת יתר פוגעת באופן משמעותי בבריאות, באיכות החיים וביכולת התפקוד, וגורמת לתחלואה נפשית וגופנית כרונית .

ידעתם ש-1 מכל 3 ילדים בישראל – שמן?
נתונים חדשים של משרד הבריאות מציגים תמונה קודרת: 20% מתלמידי כיתות א' סובלים מעודף משקל. בכיתה ז', המספר מזנק ליותר מ-30%.
מחקרים מראים כי לילד שהיה שמן בילדותו יש סיכוי גבוה להפוך למבוגר שמן.

השמנת יתר הוגדרה ע"י ארגון הבריאות העולמי כמגיפה הגדולה של המאה ה-21. השמנה כזו, כאמור, גורמת לסיכון מוגבר להתפתחות מחלות לב וכלי דם, וקשורה לשורה ארוכה של מצבי חולי נוספים, העלולים לסכן את הבריאות בטווח הקצר והארוך.

הנתונים הללו מראים כי מדובר בתופעה בעלת ממדים עצומים, שכל ניסיון להתעלם מקיומה כמוה כזלזול בחיי אדם, כי הרי מדובר בגורם מספר שתיים לתמותה בעולם.

יחד עם זאת, הפתרונות המוצעים בטווח היישומי, כגון אכילה מאוזנת ובריאה, פעילות ספורטיבית, בדיקות ומעקבים שנתיים ושמירה על אורח חיים בריא באופן כללי - אין בהם די כדי להפחית את ממדי התופעה.

כדי לדון בפתרון לבעיה יש לעסוק תחילה באבחון שלה.
כל העוסקים בטיפולים אלטרנטיביים מניחים כי שורשי התחלואה הגופנית נעוצים דווקא ברובד הנפשי-רגשי. אבחון נכון של הגורם בצורך לאכילה יסייע בפתרון הבעיה באופן מהיר יותר ולטווח ארוך יותר.

דברנו אומנם על השמנת יתר בקרב ילדים, אך כאמור, מחקרים הראו כי ילד שמן יהפוך למבוגר שמן. הלמ"ס מציינים כי קיימת השמנת יתר בקרב 16.6% מהישראלים מעל גיל 21 .אלו, בעצם, סבלו כפי הנראה מהשמנה גם בהיותם ילדים.
אם הבעיה לא נפתרה כשהיית קטן, סביר שהיא תמשיך עמך לאורך זמן...



נקיטת צעדים מוטעים במישור הפיזיולוגי

אחד הגורמים לאכילה לא מוסברת שאיננה באה למלא רעב, הקרויה "אכילה רגשית", הוא הצורך בתחושת שייכות. אדם חש שהוא חסר ערך בעיני עצמו, ומבקש למלא חוסר זה באכילה .למעשה, הוא מבקש למלא ריקנות נפשית במלאות פיזית .
האדם לא בנה מספיק את הגדרת הזהות האישית שלו בעצמו - בעיני עצמו. אין לו תשובה ברורה לשאלה מי הוא? מה ייעודו? מהן יכולותיו?
אצל ילדים נצפה לקושי במציאת מקומם המשפחתי בזירה הביתית – תמיד לא יהיה להם עם מי לשחק, הם יבקשו יחס ותשומת לב ללא הפסקה, הם בוכים המון ומבקשים כל העת שימלאו אחר רצונותיהם  - יקנו להם, יעזרו להם וכו'. הם חושבים יותר ועושים פחות, מאחר שהם אינם מודעים ואינם מחשיבים את יכולותיהם. זה מה שממלא אותם - בתת ההכרה זה מה שגורם להם להרגיש שייכים, חלק ממשהו.
כשהצורך הזה לא מתמלא לצמיתות - הם מבקשים פעם אחר פעם את מה שהם רוצים, כי בכל פעם נוצרת בהם תחושת הריקנות.
הם גם לא מעסיקים את עצמם – ולא יוזמים, אלא אם דוחקים בהם. (מובן שמדובר בספקטרום רחב ולא כל ילד מכיל הכל, אבל בהחלט נמצא בכמה נקודות על הציר).
לאט לאט יורדות היכולות שלהם בכל המובנים, ומתעצמת בתוכם תחושת הריקנות. הם חשים צורך עז להרגיש סיפוק, הנאה, שמחה - וממלאים את תחושת הריקנות הנפשית במלאות פיזית .
האוכל מספק תחושת מלאות פיזית באופן מידי, בד בבד עם תחושת הנאה, עד שלאט לאט נוצר דפוס התנהגות כזה במוח, הקושר בין ריקנות ושעמום - לאכילה.

שלא תטעו לחשוב: זהו קשר נוירולוגי, שנוצר עם תשתית מסועפת ביותר, וקשה מאוד לנתק אותו. כל אמני הדיאטות למיניהם ואנשים שחקרו את הנושא התזונתי, לא מתעסקים בפתרונות מהרובד הזה. לכן פעילות גופנית, תפריט מאוזן, אכילה מבוקרת וכו' - זה נחמד, אבל לא הרסנו את הכשל הלוגי הזה.
הכשל הזה הולך ומתעצם עם השנים, ובכל פעם שתעלה בי תחושת ריקנות - יעלה בי מיד הצורך באכילה שתבוא למלא חלל זה. האוכל זמין לי, ותחושת ההנאה והמלאות מופקים ממנו בן רגע. מובן שזה גם משפיע בחזרה על הנפש, אני רגוע כשאני אוכל ועולות בי תחושות טובות. אבל הבעיה היא שזה לא לצמיתות, ואז מתחיל הקשר הנוירולוגי במוח להתעצם ולהסתעף, ומתחיל מן "לופ" כזה שקשה לצאת ממנו - ואני הולך ונהיה שמן.
כשאני חש ריקנות רגשית – ישנה ריקנות מחשבתית שקודמת לה, והיא מעלה שאלות כמו מי אני? מה הזהות שלי? במה אני טוב בכלל? ואז יש תחושת ריקנות רגשית - תסכול גדול, צער, אכזבה מעצמי וכו', ונולד מיד צורך לחוש הנאה ומלאות באופן מידי - ואת זה, כאמור, מספק האוכל.
בתחושה הראשונית אני מרגיש באמת מלא, מדושן עונג. לטווח הקצר המוח מתרגם את ההרגשה למלאות נפשית, לתחושה טובה - אך זו חולפת במהרה, ומוחלפת בתחושת כבדות, כי הגוף משדר מצוקה ואינו יודע מה לעשות עם האכילה העודפת הזו.

הקשר הנוירולוגי הזה קיים עוד מילדות, ואם לא טופל בזמן, "נזכה" לראות את הילד בדמות נער ומבוגר שמן.
הקשר בין ריקנות מחשבתית ורגשית לבין תחושת מלאות כתוצאה מאכילה מתמסד במוח אחרי 12 פעמים, ומשם הוא ממשיך להסתעף באופן עצמאי בלי שליטה שלנו וללא ידיעתנו.

אחרי עשרות שנים, אנו חשים את הדחף הבלתי מוסבר לאכילה ומאבדים, עם הזמן, את תחושת השובע. הגוף מתרגל למצב, ואוגר בתוכו עודפי שומן שאין לו מושג איך להתפטר מהם – הדיאטות מסייעות בשלב הראשוני, אך לא לצמיתות, וגם לא שאר פעילות ספורטיבית.


נקיטת צעדים מוטעים במישור הרגשי

חוץ מהאכילה, האדם חש באופן תת הכרתי שעליו למלא עצמו גם חברתית, ולחוש תחושת הנאה גם מהסביבה. הוא נעזר בה כדי שהיא תעניק לו תחושת שייכות - בעזרתה הוא מרגיש חלק ממשהו, כי לא בנה הגדרת זהות של עצמו מתוך עצמו. הוא לא חשב על העובדה הפשוטה שהוא עצמו אחד, יחיד ומיוחד. הוא בונה את הגדרת הזהות שלו ואת ההערכה שלו על בסיס פידבקים מהאחר. טוב לו שהוא מרגיש נצרך ומשמעותי בעיני האחר – על כן הוא מרצה תמיד, מחפש להתחבב, לשחק את הדמות הכי מדהימה – האישה הכי טובה, הילד הכי טוב שלא מתנגד. ילדים שמנים לרוב לא מעורבים בתגרות – הם חיים בפינה שלהם ומחפשים קרבה חברית. הם עושים זאת ע"י מתן שוחד לילדים אחרים, או שמבצעים פקודות שנותנים להם.
לרוב, השמן מתנגד פחות. הוא טיפוס די מרצה - כי זה, כאמור, מספק לו תחושת הערכה .
לעיתים הוא הופך ללעג בעיני החברה, אך בל נטעה לחשוב שזה בגלל המראה... קודם כל היתה תדמית עצמית נמוכה, שהתפתחה לריקנות, שהתפתחו לעודפי שומן... ילדים בעלי עודף משקל מאפשרים שיצחקו עליהם, ולעיתים חשים שאכן כך קורה, גם אם בפועל – לא, כי הם לא מחשיבים את עצמם ומתביישים במראה שלהם.

את תחושת חוסר הערך העצמי שלי ואת ההערכה שלי את עצמי אני בונה על סמך ההערכה החברתית שנולדת כתוצאה מהריצוי, אבל היא איננה נשארת לאורך זמן.
קשר נוירולוגי - ריקנות – ריצוי - הערכה וחוזר חלילה.
אני חייב להיות ה"טוב" להצטייר הטוב בעיני כולם כדי להרגיש מוערך בעיני כולם.
כך אני גם מכיל בתוכי שתי ישויות – האמיתי, והמזויף - שרק כלפי חוץ מרצה בלי הפסקה, אבל מזמן היה רוצה לברוח מהמקום הזה.
אני גם מכיל בתוכי אינספור אנשים עם אינספור רצונות – וגם נראה כך...
ההכלה הזו מעיקה נפשית ופיזית – ההליכה וההתנהלות היומיומית קשות מאוד, מסורבלות ומכבידות .
קשה לקום בבוקר - כי אני כבד, אבל גם כי אין בשביל מה.
הפתרון נעוץ בהגדרת הזהות העצמית שלי, בהתמלאות פנימית מתוך עצמי, ובהרבה עשייה שתמלא את הריקנות ותחשוף בפני את יכולותי.
כך אוכל להעריך את עצמי בעיני עצמי, ולא אזדקק לריצוי החברתי שיספק לי הערכה.
 

כדי למנוע תחושת ריקנות, יש לעסוק בעשייה ממושכת יותר מזו האופיינית לשאר בני האדם. עשייה מולידה סיפוק, וחושפת בפני יכולות שלא ידעתי על קיומן.
לאט לאט תיעלם תחושת הריקנות, אחוש תחושת שובע ואתמלא הערכה שלי כלפי עצמי.
כשהפתרון יהיה באפיק הזה, נוכל לאכול רגיל, להרגיש תחושת שובע - וגם לגלות שרזינו ויש ירידה במשקל.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-Nlp ודימיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות