מי שבוכה -לא כובה!
תובנות פוסט חורבן בשעת החורבן. כשתנסה לקחת חפץ מילד קטן סביר להניח שהוא יבכה שכן החפץ הזה הוא כרגע חלק מעולמו הפנימי ולקיחתו כמוה כלקיחת משהו פנימי מתוכיותו, אם החפץ לא כ"כ יקר לליבו הוא יבכה עד לרגע מסוים שממנו והלאה ירפה ויפנה תשומת לב לדבר אחר. אולם אם החפץ אכן יקר הוא לא יחדול מלבכות הוא בעצם מבכה את לכתו של החפץ וכל עוד הוא בוכה אותו זה סימן שהחפץ עדין בדמיונו, הוא עדין חלק מעולמו הפנימי, הוא עדין זוכר אותו ומקנה לו משמעות בתוכו. הוא בעצם עדין חי אותו עמוק בתודעתו.
וזה כל ההבדל בין בכי ממקום אמיתי לבין סתם בכי בעוד הראשון מתמשך לו וגורר עימו אנחות הרי שסתם בכי נגמר ונעלם לו באופן מהיר הרבה יותר. כגודל הצורך והזדקקות לחפץ, כגודל ההתקשרות והשייכות אליו כך גם גודל הבכי והמשכו. הבכי הוא תוצאה של מצב רגשי ונפשי, של חוסר אונים, של אי יכולת להכיל את המציאות הקשה, של ניתוק מהמציאות שנכפתה כתוצאה מהמציאות המרה. כשאנו בוכים על חורבן שני בתי המקדש אנחנו בעצם מוכיחים שאנחנו עדין רוצים בו כמו אותו הילד שעדין רואה בעיני רוחו את החפץ שנלקח ממנו, שעדין כואב ללא הפוגה את שעת ורגע הלקיחה ושעדין רוצה וכמהה בחזרתו. כי מי שבוכה לא כובה.
זה סוג של בכי שעד כמה שהוא כואב ומקשה יש בו גם משו מרפה ומרפא. משו שנוסך תקווה, מחזיק ומחזק אותי ולצורך זה אני נעזר בדימיון שלי אני ממשיך לתת מקום בתודעה שלי למה שהיה ואיננו עוד וזה עוזר לי לחיות מתוך תקווה. לא להיות כבה אלא קווה כי רק מי שממאן להינחם זוכה לשמוע את הבקשה "מנעי קולך מבכי" ואת ההבטחה: כי "יש שכר לפעולתך". הוא מקווה שעוד יבוא היום והציפייה תתממש. הבכי השוטף הזה שאינו פוסק הוא כתוצאה מכך שאני מסרב להאמין שמה שהיה - היה הוא בעצם הוכחה ניצחת לכך שאני מקים לתחייה בתודעה שלי בכל רגע ורגע את אותו הדבר עליו אני מבכה.
אין מילים לתאר בכי
כאשר אדם בוכה אין לו מילים כשם כשהוא צוחק, הוא לא מסוגל לדבר ורק מייבב, גונח ונאנח מעוצמת חווית ההרגש הפנימי. המילים מגיעות ממחשבה סדורה וצרופה, מהשכל, מניתוק לעיתים מהמציאות הכואבת וככל שמרבים בשימוש בשכל גדלה גם אי הבהירות המחשבתית כי שכל כפי טיבו עסוק בחקירה וככזה הוא שם בסימן שאלה כל תובנה שרק לפני רגע העלה כך שעיסוק מרובה בו יכול בקלות "לזכות" אותנו בבלבול ובתחושת ספק. גם העיניים לא תמיד עסוקות בראייה בהירה של המציאות, משום שהן עובדות ומעבדות בדיעבד את מה שהשכל כבר קבע מלכתחילה וכעת מסתכם כל תפקידן רק ב"לראות" במציאות את ההוכחות לסברותיו של השכל כך שהבלבול מקבל אישור מהן וחוסר הבהירות מתגלה ביתר עוז.
מה באמת תפקידו של הבכי?
בשעת הבכי העיניים כבר לא רואות, הן דומעות והראייה הופכת מעורפלת יותר, הטשטוש שבא למעשה כתוצאה מחוסר הבהירות המחשבתית נעשה כעת גדול יותר גם מבחינה פיזית כך שנותרנו עם בכי לבדו ללא שכל, ללא מילים, וללא ראייה מזוככת. רק בכי כזה שבא ממקום פנימי עמוק וכואב בלי הסברים. מתוך תחושה של ביטול, של אי שימוש בשכל, מתוך תחושה שאני לא מבין, לא יודע כלום ואין לי הסברים באמתחתי וכל מה שנותר לי לעשות זה רק לשבת ולבכות, רק בכי כזה יכול להביא לשינוי המיוחל. זאת ועוד, במצב הזה גם הפנים שלי מתכווצות כסמל לכך שהפנימיות שלי מתכנסת בתוכה ולאחר הבכי הזה ישנה בהירות מחשבתית ואמיתית. אני מתחיל להבין דברים לנסח דברים מתוך רמת מושכלות גבוהה יותר, אני מתחיל לראות דברים אחרת הבהירות השכלית מאפשרת לי כרגע גם ראייה בהירה יותר. זהו תהליך מיסטי ומטאפיזי המלווה כל אדם היוצא מן השכול והאבל אל העולם. לאחר 7 ימים של בכי מתמשך שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר. כל זאת תודות לניתוק שאיפשר לי הבכי שבזכותו נוצר תיקון מחשבתי, בהירות שכלית וראייה מחודשת. איפשר לי לראות אמת פנימית יותר. בעצם בזכות הדמעות נשטפה המציאות הקודמת וכרגע היא יותר נקייה ובהירה כי אם אתה בוכה אתה לעולם לא כובה.
למה חשוב לתת מקום לרגש?
מה שבעצם מביא אותנו לידי ביצוע פעולה או הימנעות מפעולה אינו רק השכל גרידא כמו שמקובל לחשוב. וכבר ידועה האימרה של חז"ל : "סוף מעשה במחשבה תחילה " כי באמת מהשכל, מהמוח החושב יוצאות כלל הפקודות. יחד עם זאת חשוב להבין כי בין השכל להתנהגות יש את המנגנון הריגשי המספק מעין אישור לשכל לפעול כפי שהוא מבין וחושב ואז הוא מייצר דחף ריגשי אצל האדם בכדי שיבצע את הפעולה. למשל: אם אדם עומד כרגע בתור לבנק כשלפניו משתרך תור של ממתינים, השכל יאמר לו אם תמשיך לעמוד כך אתה עלול לאחר לפגישה, זו אמת אבל אמת שזקוקה לדחף ריגשי בכדי שתיוצר פעולה שתסייע לשנות את המצב הקיים. ולכן מתעורר בו רגש של לחץ, עצבים וחוסר סבלנות הרגש הזה הוא כבר קטליזטור שגורם לאדם לפעול בכדי לצמצם את זמן ההמתנה שלו עד כמה שניתן. יתכן ויבקש שיפנו לו את התור, יתכן שיותר ויבוא ביום אחר.. ז"א ישנה חוליה המקשרת בין השכל להתנהגות שלא ניתן להתעלם ממנה.
בחיי היומיום ישנן אינספור סיטואציות בהן עולה הרגש לרוב אנו לא מודעים לכך וממשיכים ישר אל שלב הפעולה. אולם כאשר נותנים מקום לרגש במיוחד לרגשות השליליים באמצעות הבכי זה משחרר ומרפא. רגשות שליליים אלו והבכי המתפרץ בעקבותיהם הוא תוצר של ראייה לא מספיק מושכלת של המציאות, הן כתוצאה מכך שהתבוננתי ממבט חיצוני על המתרחש, ומתוך כך נתתי גם מקום יותר מידי מקום "לרע" והתפעלתי ממנו.
הרגש החיצוני הזה מגיע בעקבות תפיסת המציאות כ"משברית" וכשכואבים אותו ונותנים לו מקום הוא נעלם ומגלה לנו מה הוא בעצם כיסה, מה יש מתחתיו ולכן יש בהירות מחשבתית גדולה יותר לאחר הבכי ויש תפיסה נכונה יותר של המציאות יש הבנה שהמשבר הוא מבשר. שהחורבן הוא חור-בן, מעין חור שחור שדרכו יבנה הבניין שדרכו יחזור הבן שבנו אל אביו. ישנה הבנה שמה שהיה כאן הוא בבחינת סותר על מנת לבנות. בבחינת "והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו - אפשר לאחר הבכי לראות בראייה ברורה הרבה יותר, לאחר שה "לא ברור" כבר נשטף מעיננו ניתן כבר לחזות (חזיון זה רמה גבוהה יותר של ראייה ) בבניין, ממש כבר לראות אותו. וישנה גם שמחה שהתעוררה כחלק מתהליך התיקון של הראייה, התודעה כבר מבוררת יותר וניתן לראות ממש את מה שעוד לא התהווה במציאות בעני רוחנו כי העין רואה כבר ממקום הרבה יותר גבוה. ואם כל מהשאתה צריך רק עוד דמעה אחת בבקשה, ממש בבקשה קח את שלי!!!
