מהי הסיבה האמיתית והסמויה לגירושין? כשאנו חווים משבר בחיי הזוגיות שלנו ,כזה שאנו נושאים אותו על כפינו שנים לא מועטות, כשאנו חווים תסכול או חוסר נראות לצד זלזול וחוסר הערכה או התחשבות לא מן הנמנע שהמוח המאוד אנליטי ותכליתי שלנו יציע לנו אפשרות של פרידה ובהחלט יעלה רעיון כמו גירושין.
ההצעות הללו יש לציין עולות מהחלק המודע שבתוכנו שמבקש להציע פתרונות פרקטיים ומה שיותר מהר אך למעשה החלק הלא מודע שלנו הוא זה שהתחיל את כל האתגר הזה ,למעשה הוא מדבר איתנו כבר שנים עוד טרם נכנסו למערכת הזוגיות וטעמנו טעמם של נישואין. החלק הלא מודע הוא זה אשר כל העת היה מופקד על יצירת תשתיות מחשבתיות שקיבעו לנו את התודעה והכתיבו לנו פרשנויות שהשפיעו לנו על התגובות וההרגשות שלנו ואיתם פשוט נכנסו למערכת ,ופשוט נוהלנו בה ולא ניהלנו עצמנו בתוכה.
כשאנו חיים ללא מודעות זה פוגע בהרבה תחומים בחיינו ומקשה עלינו להתנהל מתוך בחירה וזה בוודאי בא לידי ביטוי גם במערכת הזוגית. מודעות למעשה זהו הגשר בין המודע ללא מודע, ובזוגיות חשוב מאוד שנעלה כמה שרק ניתן את המודעות אל עצמינו אל כל אותם טריגרים שמפעילים אותנו מבפנים.
מה קורה כשזה לא קורה?
כשאנו לא עוסקים בלפתח את אותה מודעות שכ"כ נצרכת ביחסים הבינאישיים הללו אנחנו מגיבים בצורה אוטומטית לסיטואציה ,אנו נראות אולי חשים מושפלים ולא שווים ושוב באופן אוטומטי והכי טבעי ונכון מבחינתנו משליכים הכלל אבל הכלאת כל מה שקורה לנו ,את כל מה שאנו חווים על בן הזוג. המצב הטיבעי של האדם הוא המצב בו הוא רואה רק את עצמו ,הוא עסוק כל העת בלמלא את צרכיו בין החומרים ובין הרגשיים ,השאלה שמפעילה אותו ומניעה את הדחף שלו לכך היא :"למה הוא לא עשה לי כך וכך או לחילופין למה הוא עשה לי כך וכך.. הוא מנכס כל פעולה או אי פעולה של האחר אליו ועסוק בלחוות רק מה שהוא מרגיש רק מה שהוא היה רוצה לקבל. ולכן התגובה האוטומטית (במידה ואני מצפה שבן/בת הזוג יענו לי על הצורך והוא/היא לא ענו) היא תסכול, כאב וכעס נוראיים.
במוח הקדום והילדי שלנו ,יש זקרון תאי שאומר החיים שלי תלויים באחר כי הרי נולדנו חסרי עצמאות וברגע שאני לא אקבל מהזולת מה שאני חושב ומרגיש שאני צריך לקבל מאוימת החוויה הקיומית שלי אני ממש בשאלת חיים ומוות ולכן כל העת אני מטיל אחריות על הזולת לספק לי את צרכי ואם לא אני רואה בו האשם העיקרי למצבי .
מהיכן מקור הסבל?
בתוך מערכת זוגית כשזה לא קורה אני מתחיל להרגיש לא חשוב,שקוף,מושפל אני מספר לעצמי שאם הוא ורק הוא לא יענה על צרכי באופן שבו אני מבקש אני אהיה תחת סכנה קיומית ולכן אני עושה הכל בכדי לקבל ממנו מה שאני מבין שמגיע לי. כשזה המצב קבלנו שני אנשים שכל אחד מנסה להשיג מהשני מה שהוא חושב שמגיע לו, שני אנשים שכל אחד מהם רואה בשני אחראי למילוי צרכיו . כאשר הצורך שלי לא מתמלא ע"י מי שאני תלוי בו מתחילות המריבות שיקבעו ויכריעו את גורל הנישואין הללו מה שמגדיל את הסיכוי לנבואת הפורענות הזו ששמה גירושין להתגשם.
אז מה עושים?
תחילה יש להבין שהצרכים האנושיים הם אנושיים, כולנו נולדנו עם הצורך בהערכה,ניראות,אהבה ,שייכות ,הכלה וכו' כך שהוויכוח הוא לא על הצורך אלא על האסטרטגיה שלי בה אני מנסה או דורש להשיגו מהזולת. הפיכת הזולת כאחראי על הצרכים שלי היא זו שלמעשה גורמת לי להיות תלוי בו ולא מניחה לי גם באמת לראותו מהמקום שלו. במקום הזה אני רואה רק את עצמי ואת האופן שהוא יכול למלא לי את צרכי וכאמור משזה לא קורה חודר הרעל למערכת.
ראשית-יש להחזיר את האחריות למילוי צרכי לעצמי ולשחרר את הזולת ממני ואותי ממנו ,המרחב המכבד והמאפשר הזה נוטע בו את ההרגשה שאני רואה אותו וזה גם מאפשר לי לחוש כלפיו אמפטיה ולהבין שזה שהוא לא שטף את הכלים בכיור זה לא כי אני לא חשוב/ה אלא כי כרגע יש לו צורך אחר שהוא ממלא ע"י זה שלא בחר כרגע לשטוף אולי זה צורך בבחירה (לעשות מתוך רצון ולא כפייה) אולי צורך במנוחה קלה. בגדול עלי להבין שזה לא קשור אלי.
הנטייה לייחס כל התנהגות שלו/ה אלי נובעת בגלל התלות שיצרתי ביני לבין הזולת, בגלל אותה העברת אחריות על צרכי אליו. ברובם המכריע של המקרים נבחין כי הכוונה שייחסנו למעשיו של בן הזוג שונה בהרבה ממה שהוא ייחס לה, כלומר בגלל שחווינו את החוויה רק מהמבט הפנימי שלנו ועסקנו רק בעצמנו זה יצר פער בין האופן שבו אנו חווינו לאופן שבן/בת הזוג חווה.
זאת משום שאם אני שם עצמי במרכז ומחפש ברמת המיקרו ואולי ברמה לא מודעת לענות לי על צורך מסוים ואני רואה את בן /בת הזוג אחראיים על מילוי אותו הצורך ואני מספר לעצמי שרק באסטרטגיה(הדרך בה יתמלא הצורך) הספציפית הזו זה יכול לקרות כלומר רק אם יעשה או לא יעשה פעולה מסוימת ומספר לעצמי על האופן המדויק שבו אני רוצה שזה יעשה (רק כך,רק דרכו ורק באופן הזה) אז מימלא שזה לא מתקיים אני נשאר עם הצורך ללא מענה מבחוץ אני כועס וכואב על הפעולה או אי הפעולה שנעשתה/לא נעשתה כי לא תיווכתי את הצורך אך מבפנים אני כאוב על הצורך שלי שלא קיבל מענה כל זה מתרחש הרחק מתודעתי ומעיני ובטח ובטח מתודעתו ומעיניו של בן/בת הזוג בזמן הזה הוא חווה משהו אחר לגמרי עם כוונות שונות ואני כאילו מופתע איך הוא לא יודע מה הצורך שלי,איך הוא נוהג בי כך?כי כאמור הזכרון התאי מהדהד ותובע את שלו ,הלא בעברי הקדום לא הייתי זקוק לתמלל את צרכי וכבר מילאו לי אותם ובאם אני טרם הגעתי למקום המודע והבוגר אני אמשיך לפעול ולחיות מאותו המקום הילדי שעדין רואה באחר אחראי למילוי צרכי במיוחד אם הם לא מולאו כשהייתי קטן.
שנית- אמפטיה לאחר
כשאני לוקח אחריות על עצמי ומפסיק לשים אותי במרכז הזוגיות
כי כאמור כשאחד מנצח שנינו מפסידים אני נמצא כבר במקום בו אני יכול לפתח גם אמפטיה לאחר, כלומר לראות אותו ממקומו. לראות את האופן בו הדברים נחוו אצלו. האמפטיה לאחר מרפא גם אותי ומוציאה אותי מהתודעה שאני במרכז וכל פעולה/אי פעולה שלו מכוונת בהכרח אלי. כשאני מזהה את הצורך שעולה בי ולוקח עליו אחריות מתוך אמפטיה לעצמי זה מאפשר לי להיות גם באמפטיה לאחר ולהבין את הצרכים שלו שבשמם פעל.
במקום הזה התודעה משתנה מתודעת הילד/תינוק התולה את מילוי צרכיו באחר לתודעת הבוגר הלוקח עליהם אחריות ,אני מסוגל כרגע למלא את צרכי בעצמי ואני לא אמות מכך אם זה לא יקרה בידי מי שציפיתי שזה יקרה. במקום הזה אני מגלה את החוסן שבי ,לדעת להתמודד גם כשאין מה שאני רוצה ולדעת לקחת על כך אחריות ולהבין באיזה אופן אני כן יכול לספק לעצמי את צרכי או לתווכם לאחר באופן כזה שהם כן יתמלאו ,במקום הזה אני מספיק בעל חוסן בכדי לקבל גם לא.
אם כך,הגשר שיצרנו בין המודע לתת מודע הוא זה אשר יש ביכולתו לגשר על הפערים בציפיות של כל אחד מבני הזוג ולמנוע מצב מחריף שיוביל לגירושין. ההבנה שצריכה להיות בכדי שהמערכת הזו תוכל לשרוד לאורך זמן היא שאני כאן לא כדי שבן/בת הזוג שלי יספקו לי את צרכי אני בוגר בשביל לעשות זאת בעצמי או בשביל לתקשר אותם מדוייק יותר באופן שיאפשר לבן/בת הזוג את הבחירה אם הוא יכול /רוצה/מסוגל לעשות זאת. הסיבה העיקרית לכך שאני כאן היא בכדי לראותו ממקומו ולהבין מה אני יכול לתת לו ולא מה אני אמור לקבל ממנו ,היא להבין ששנינו יחד על מנת להחזיק משהו גדול ועצום הרבה יותר מאתנו .
מעובד ע"פ הרצאתה של ארנינה קשתן בנושא:"תקשורת מקרבת".