חינוך ילדים אינו אומר לאלפם. חשוב שהילד יפעל לקיים בתוך עצמו ובעצמו אורח חיים דתי. זאת הוא יעשה לאחר שחש בתת הכרתו את הנעימות, השלווה והיציבות הנפשית הנולדים כתוצאה מהווית חיים כזו.
חשוב שיהיה קשר במלאכת החינוך בין המעשים לחוויה הנוצרת מהם ולא לחנך למעשים גרידא ללא חיות. משום שאלו יהיו מעשים חלולים המנותקים מכל שייכות רגשית ונפשית ומהר מאוד ימצאו דרכם החוצה לכשיתאפשר הדבר.
הלכה למעשה - גם כשרבנים נתקלו בתופעות אלו בכתלי ישיבתם הם לא מיהרו למגר את הנער אלא את התנהגותו וזאת הם עשו ע"י נתינת מקום למצבו הרגעי, הם השכילו להכיל את המצב הקיים ולא להיבהל ממנו. מכאן היתה גדולה השפעתם גם בתיקונו.
על כן, הפתרון התקשורתי נעוץ בטכניקה מעולם הNLP הנקראת "הצטרפות והובלה" הגורסת כי היכולת להיות משפיע תלויה תחילה ביכולת להיות מושפע.
להצטרף ל"רצונותיו האחרים" ולא להיבהל מהם, לשמוע מה מצא "בדרכו החדשה", להבין עימו את הרציונל מאחורי מעשיו והתנהגותו. ועל כל זה להתבונן מהצד ללא שיפוטיות.
מכאן ליבו יפתח ותהיה קלה המלאכה להובילו ולהשפיע עליו בדרך אותה אתם מוצאים לנכון