כל תענית, יש בה אלמנט של צמצום, כמו צום או תענית דיבור. היא מאפשרת התקלפות של כל החלקים החיצוניים שבי, כך שיישאר רק החלק הגרעיני הפנימי והזך.
כל צמצום של דבר מוביל בשלב כזה או אחר להתגלות איכותו. זאת בשונה מההפך מצמצום – קרי, המוניות המתאפיינת בכמותיות.כוח הצמצום בנפש מוביל להתגלותה של היחידה שבנפש שהיא חלק אלוק ממעל, ומאפשר לה להתגלות שם ולהיחשף.
בתהליך זה מגלה האדם את מהותו הפנימית. תהליך השלת הקליפות הוא כמו ניתוח שבו מוסרים החלקים הלא טובים, הלא אמיתיים, בנפש האדם. כל הסרה כזו מלווה בייסורים לא מעטים - שהם גם יישורים, שעל ידם מתיישרת נפש האדם וחוזרת אל מסלולה הטבעי.
המילה "תענית" טומנת בחובה את המילה עני, אותו עני אשר נגזר עליו לחיות בצמצום, והוא אשר מביאו לידי מיצויו העצמי ללא כל הפרעות חיצוניות, בדיוק כמו המתענה, המשיל מעליו את כל מה שהיה רגיל אליו, ובכך גוזר על עצמו צמצום.
בצמצום ובעניות יש ביטול של "אניות", האני האנוכי והחיצוני חדל מלהתקיים, ובמקומו מגיע העני, שמפנה מקום, מתוך עניות וצמצום, לאני הפנימי האמיתי.
במצב של עינוי הנפש יש חיבור לאני הפנימי מתוך העניות, מתוך העינוי, ורק במקום הזה מתגלים רזין דרזין, ומאפשרת הזדככותה של הנפש עד למקומות גבוהים, ללא הפרעה של חיצוניים או של קליפות שהיו בה כשהיא לא היתה במצב של תענית וצמצום.ההתבוננות הנכונה על עינוי, תענית או ייסורים היא כזו המולידה את התובנה כי תכלית האדם היא להגיע לידי מיצוי הגרעין הפנימי שבו, היא בעצם לבודד את האני הפנימי מזה החיצוני. לברור "אוכל מפסולת", תוך כדי השלכת הפסולת.במהלך חייו עסוק האדם בהזנת האני החיצוני שלו, כך שלאורך זמן הוא יוצר כיסויים על גבי זה הפנימי, ואז נדרשת עבודה חיצונית של ניקוי.
אותה עבודה שנגרמה כתוצאה מהצטברות חיצוניים, היא עבודת "הסרת הכיסויים". היא יוצרת את ההסרה, היא משילה את הכיסויים.במצב שבו האני הפנימי מכוסה, מתרחשת "הסתרת פנים", כלומר הסתרת הפנימיות של האדם מעצמו, מאחר שאותו אני פנימי מכוסה ואינו נגלה לאדם בעצמו, ומתוך כך גם לא לזולתו.מצב זה של הסתרת פנים מביא בתוכו גם מצב של סתירות פנימיות בנפש האדם. בין האני הפנימי, החפץ להתגלות עם כל הרצונות האלוקיים שבו, לבין האני החיצוני, המושך בדיוק לכיוון הנגדי.במצב כזה של ריחוק האדם מעצמו, מעצמיותו, יש גם הרגשה של ריחוק ה' ממנו, כי נקודת הפנים של האדם זו הנקודה שבה נמצא חלק אלוק שלו ממעל.הפְּנים של האדם הוא בעצם הנקודה האלוקית שדרכה מתגלה ה', ואם היא חסומה – אין מפגש בין האדם לבוראו, ועל כן מתקיימת תחושת הריחוק.כך יוצא שעבודת האדם כל חייו היא לעסוק באותה "השלה", ובהסרה של כל מה שהוא לא. להביא לצמצום מקסימלי את האני שבו, מתוך עניות – שהיא הביטוי החיצוני של הצמצום. מתוך ביטול שיוביל להתאיינות – שבה אין אני.
הצמצום, הייסורים המובילים להסרת האני, כמו גם הביטול, מביאים את האדם למצבו האידאלי, המאפשר לו לבצע שליחותו.
שכן במצב כזה הוא מודע ומחובר יותר לעצמו, כי כל מצב אחר שבו יש המון מקום לאני, הינו מצב אשלייתי שלא יכול להתחבר עם הכוונה הבראשיתית של הבריאה.כי אין הקב"ה יכול לגור בכפיפה אחת עם אותו אחד שממלא את חלל נפשו באני החיצוני, ולא מותיר מקום לפנימי, לאותו אני שכל מהותו הוא חלק אלוק ממעל.כי כל הבריאה, כולל האדם שחי בתוכה, במהותה היא "אין", והמציאות היחידה שקיימת היא המציאות האלוקית בלבד. לכן כל ניסיון להעצים את האני, לבטל את ה"אין" המהותי ולהפוך עצמו ל"יש" מנוגד ביסודו לתכלית ולכוונת הבריאה.
מנוגד לתכלית שלשמה נבראתי, ונדון לכישלון.כל הליכה בכיוון הזה תיתקל במשברים ובייסורים שבאו ליישר אותי, כי התודעה שלי סטתה ממסלולה.הייסורים, התענית והעינוי גורמים לעיתים לצמצום גם במובן הפיזי וגם במובן הרגשי-נפשי.
אדם פתאום מרגיש שאין הוא כל יכול, הרגשת האפסיות שבו מחזירה אותו לתובנה האמיתית שהוא במהותו "אין" ובטל לאלוקות, ומשם קל לו לשוב בתשובה. כלומר לשוב אל החלק של האין שבו, אל המקור שלו, אל מציאות מהותו, שכל כולה ביטול.משם הוא גם שב אל החלק האלוקי שבו, ומשם חובר הוא אל בוראו, ללא כל הסתרות שנעלמו כתוצאה מההסרות של חלקי הלא האני שבי.בני האדם לרוב אינם מודעים למהלך הזה, או למטרת הייסורים, ונמצא שהם מקשים בכך את ההתמודדות עם מה שנגזר עליהם, מאחר שהם לא עסוקים בהבנת תכלית הייסורים, שהיא הסרה, או יישור, בחזרה אל דרך הישר.
כשאין הבנה שלייסורים יש תכלית, מאבד האדם גם את יכולת הסיבולת שלו לשאת אותם, ונוצרת בו התנגדות חזקה אליהם. כך יצא שגם סבל, וגם לא השיג את המטרה שלשמה הוא קיבל אותם.לעומת זאת, כשאדם עסוק בהתבוננות, כדי להבין מהי תכלית התענית, הצמצום, ההתייסרות – הוא מקנה משמעות לסבל שלו, ופוחתת בו מידת ההתנגדות לייסורים. כך הוא משיג בהשגתו, וגם באופן מעשי, את המטרה שלשמם הם הובאו אליו, וזוכה לתקן דרכיו, מעשיו ואורחותיו, ואף מוצא כוחות להתמודד עם מה שנגזר עליו.כשאדם מצליח לברור ולגלות את הנקודה הפנימית שבו, כל שאר הדברים שמחוצה לו מוגדרים בנקל על ידו כ"חיצוניים", והנפש שלו כבר לא מתרגשת מהם.כך נוכל למצוא תלמידי חכמים שביתם הוא דל מבחינת החומר והכמות שבו, אך עשיר מבחינת המהות שבו והאיכות שבו.
כאשר אדם מזהה ומזדהה עם הנקודה האלוקית שבו, כאשר הוא עבר בהצלחה את שלב הייסורים, התענית, כאשר עינה את הנפש החומרית שלו ועבר מ"אני" ל"עני", הוא נמצא בפסגת השלמות, אין לו עוד כל התרגשות מההנאות החומריות, אין לו חפץ בהאדרת האני שבו, והוא חדל מלהתרגש מכך.
דומה הדבר למי שמציעים לו להמיר זהב בנחושת פשוטה. הערך של כל מה שהוא לא – כבר ירד בעיניו, ואין לו רצון לרדוף ולהשיגו.הוא כבר זכה לטעום את טעם ההנאה מדברים ברומו של עולם, ואין הוא מוכן להחליפם בעד שום הנאה אחרת, ודאי לא כזו שמופחתת הימנה.אין הוא עני בעיני עצמו, אלא עשיר גדול, שזכה ליהנות בעולם החומר מרוח, מאותה רוח אלוקים המפעמת בקרבו.נמצא שהצמצום החומרי והנפשי המשיל מהאני הפנימי את כל שאר התאוות הרוחניות והצרכים הרגשיים של כבוד והערכה, הוא הדרך להתגלות האלוקית בתוכי.ואם לא יעסוק בהתבוננות זו, ולא יבין האדם את תכלית ייסוריו – הרי שהוא גוזר על עצמו לא לחיות את האינסופיות שבו, גוזר על עצמו לחיות בחוסר חיבור אל עצמו, זולתו ובוראו, ומסתיר מעצמו ומעצמיותו את עצמו ואת התכלית שלשמה נברא.בתוך עצמו הוא מאבד את תחושת הקיום שבו, את האני שבו, אותו אני פנימי שכן אמור לבוא לידי ביטוי, וחי לו רק עם זה החיצוני, שאין ביכולתו להביא לו את תחושת קיומו המהותית והפנימית במידה מספקת.
יוצא שהאדרת האני מובילה בסוף לעוני רגשי, לחוסר בתחושת העצמי ולהסתרה של האני הפנימי. ואילו האדרת העני בתחילה וצמצום האני, מובילים בסופם לגילוי ולתחושת האני הפנימי והמהותי במלואה.שנזכה.