העולם הזה הוא עולם העשייה ,הוא עולם שסוד התיקון טמון בו כי מי שלא עושה לא טועה ומי שטועה טועה, טועה בדרכו.
ומי שטועה עליו גם לתקן.
בעולם שכל מהותו היא התיקון לשם הבראתו והיבראותו מחדש לא ניתן לברוח מהתיקון כשם שלא ניתן לברוח מהקלקול. וזה כנגד זה עשה אלוהים... התיקון מתעורר בכל מקום בו חווינו קלקול או החטאת המטרה ,הוא פוגש בנו בכל סטייה מהדרך האולטימטיבית שיועדה לנו.
אז אמנם לא ניתן לברוח מהתיקון ומתהליך היישור אבל כן ניתנת לנו הבחירה האם אנו מוכנים ללמוד את הלימוד שהוא מביא עימו או שאנו חווים את התיקון כמו שהוא וממתינים שיחלוף מבלי שיותיר תובנותיו. אם נבחר באופציה הראשונה-הרי שנזכה בהזדככות שלשמה הובא התיקון,כלומר מטרת התיקון הושגה ובזכותו נזכה לעלות ולהתעלות בסולם המידות וההשגות .
האופציה השניה הבוחרת לחוות את הכאב ואת היסורים או היישורים המתלווים לתיקון ללא הלימוד התבונתי מהם תרחיק אותנו מהאפשרות לעשות עבודה עם עצמנו ואף תביא עימה עוד תיקונים דוגמת הראשונים ואולי אף תובעניים וקשים יותר.
תיקון המביא עימו כאב רב יותר בא לסמל על סטייה חדה יותר מהמסלול בו אני אמור ללכת ,וככל שהתיקון כואב יותר הלימוד אשר אני מתבקש אליו הוא גדול יותר ומשנה חיים יותר.
תיקון כתוצאה מניתוק
תיקון מתרחש כאשר ישנה חוויה לא תמיד מודעת של ניתוק האני (המודע) מהעצמי (הלא מודע) האדם כביכול במצב של ניתוק,חוסר חיבור שלו עם עצמו,עם עצמיותו. האדם במהותו הפנימית מלא ברוח ה' ואין לו מעצמו כלום ,חווית הניתוק מתרחשת כאשר האדם מצמצם את האני הפנימי והאלוקי שבו וממלא את החלל באני חיצוני רווי בכבוד,תאווה ואגו .
במצב כזה לא נותר מספיק מקום להתגלות האני האלוקי ויותר מכך גם ה' מסלק עצמו מהמקום הזה בגלל האפקט האשלייתי שבו בו האדם כביכול אדון לעצמו ומנכס את היכולות והכוחות שקיבל מה' לעצמו ,על אדם כזה אומר ה': "אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת"..משום שהאדם הזה עוד לא הבין משהו מהותי הנוגע לתפקידו כאן ,שהרי כל מה שניתן לו כמתנת חינם ניתן לו על מנת שיבצע את שליחותו שיועדה לו מאת הבורא ולא כדי שיתפאר ביכולותיו או יעשה בהם שימוש לעצמו. גאווה כזו לא מותירה מקום לה',החלל שהיה אמור להיות מוקדש לו או מקודש עבורו חולל במשהו אחר.גאווה הן אותיות אגו ואילו ה-ה' של ה' נמצאת בה בסוף ואם בכלל.
חווית חוסר החיבור של האדם אל האני הפנימי שבו פוגעת בתחושת האושר הנצחי שבו ,בנקל ניתן למצוא עשירי עולם אשר חיים חיי נהנתנות חומרית שיעידו והעידו :"יש לנו הכל,אבל אין לנו כלום".
חווית הניתוק יוצרת חלל גדול בנפש ,זהו אותו כלום ,אותה ריקנות שהם חווים כי לא השכילו לחבור אל מהותם הפנימית . אדם אינו השפע החומרי שמסביבו אלא זה מה שהוא בתוכו ,אדם הוא מהותו,הוא ישותו שרוח אלוקים מפעמת בה ומחיה אותה בכל רגע ורגע . הסטייה מהמסלול לא מאפשרת לאדם לבצע את שליחותו שלשמה הגיע לכאן,כי בעצם ויתר על מהותו והתנתק מעצמיותו בו במקום כבר נוצר בקרבו חלל כי הוא בעצם לא חי את עצמו.
תחושת החלל לא באמת מורגשת לו בתחום המודע שלו,היא יותר תת הכרתית אך התרגום שלה החיצוני שאותו הוא כן יכול לחוש במודע היא למעשה תחושת הריקנות האיומה אותה הוא מבקש לסתום עם המון "חומרי אטימה " חומריים ,כאלה שאוטמים אותו עוד יותר ,אוטמים כל אופציה להבנה אחרת או מטמאים את נקודת הקודש שבו,את נקודת הזהות העצמית שלו.זו המלאה בתוך אלוקי. עוד ביטוי חיצוני ומודע של תחושת הריקנות היא התחושה של אי קיימות כי כאמור ויתרתי על פנימיותי ומהותי. הקיום הפיזי שלי לא בהכרח מקנה לי את תחושת הקיימות שלי,אדם יכול להתהלך כאן עד 120 ולהסתובב עם תחושה של אי קיימות,של חוסר נוכחות ,הוא פשוט חש ריק מתוכן ובמקום כזה הוא מייתר את עצמו מעצמו,מה שגורם לתחושת חוסר הנוכחות שלו להופיע. לצורך הענין-אם משה לא מספיק חי את משה שבו וויתר על מישהוא באמת אז בתת ההכרה שלו עבור עצמו הוא פשוט לא קיים. ולכן החוויה החיצונית שלו היא חוויה של ריקנות,של חוסר נוכחות,של אי קיימות.
התיקון- קרי חוויות החיים המשבריות בין בגוף ובין בנפש נועדו להחזיר את אותו משה למסלול אשר יועד לו כמשה,כי כאמור עליו לבצע כאן את תפקידו ואם לא הוא אין מי שישעה זאת במקומו ועל מנת שהוא יהיה כשיר לעשותו עליו להיות הוא בעצמו ,כל כולו משה. להתחבר למהותו הפנימית ואם לאו-לא רק שעבור עצמו הוא לא יהיה קיים אלא עבור כל הבריאה כולה ,הוא פשוט איננו ואין מי שיעשה במקומו מה שעליו לעשות בעצמו. חווית אי תחושת הקיימות כה כואבת ומייסרת נוסף לייסורים החיצוניים שהוא לוקה בהם עד כי הוא חייב פשוט להתעורר על עצמו ולחבור למי שהוא. התיקון הוא למעשה ניתוח שבא להסיר ממשה את החלקים שהם לא באמת חלק ממנו,אותם חלקים שהחליט לאימץ לעצמו לאחר ההחלטה להיות מי שהוא לא,והוא תיקון כואב ,כמו בכל ניתוח בו מסירים "איבר זר" מהגוף.
הניתוק של החלקים הללו שכ"כ נטמעו בנפשו הוא מייסר וכואב ,ייסורים הם מלשון "הסרה" אבל ההבנה כי הכאב הוא רק אמצעי בדרך למטרה שהיא גילוי האני האמיתי יש בה בכדי לתת לכאב להיות ולהכיל אותו ולא להתנגד לו.הכלת הכאב מאפשרת לתיקון להיות לא רק חיצוני אלא גם פנימי היא מאפשרת חזרה אל האני,שיבה אל המסלול המיועד לי.
תיקון שמוביל לתינוק
אחרי התיקון הגדול והמיוחל בא שלב התינוק ,שהוא בעצם שלב ההתהוות מחדש ,שלב הגילוי העצמי . זהו השלב שבו האדם נולד מחדש . כעת נולד אותו משה מחדש,הפעם כבריאה חדשה המודעת לקיומה ונותנת לו מקום .
ר' אלימלך בר שאול אומר: 2 לידות לו לאדם ראשונה: יציאתו מבטן אימו והשניה-התגלות מהותו. והיא הלידה המשמעותית ביותר ולאחר שכבר מודע לעצמיותו הואיכול בצורה יותר מודעת וקלה לגלם ולמלא את תפקידו ויעדו כפי שהגדיר אותו האל בשבילו . אז למי מאלו שתהו מהי תכלית המשברים והייסורים הצצה אל סודו של עולם התיקונים בו כולנו נמצאים תביא עימה בהחלט מזור שיאפשר ליצור סדר בדברים.