"מחר לא יהיה לי זמן לרוץ" - מאיפה מגיע אלינו הצחוק?

הצחוק הינו תגובה אנושית, אוניברסלית ולא תמיד רצונית.

זוהי פעולה פיזיולוגית קולית בבני אדם, המשנה את שפת הגוף שלנו, כמו גם את מצב הנשימה, ואף את המחשבות אשר חולפות לנו באותו רגע.

הוא יכול להגיע באופן פתאומי, כמו למשל: אם למול עיננו נגלה משהו מצחיק, אם קראנו או שמענו משהו מצחיק או אם דגדגו אותנו בפתאומיות.

הסבר הנוירולוגי לכך מצוי כאן לפנינו.

מוח האדם מורכב ממוח שמאל וממוח ימין.

מוח שמאל - הינו החלק האנליטי, החשיבתי-הכרתי באדם.

חלק זה של המוח חי ומתנהל על פי אמיתות מוסכמות שאינן ניתנות לערעור. אנשים הנוטים לשימוש רב במוח שמאל לא מכירים במציאות מחוץ למציאות הקיימת.

הצד השכלי / הרציונלי / הקר והמחושב – מוגבל, ועל כן אין לו הסבר לדברים המתרחשים מחוץ לגדר ראייתו. הוא מטיב לעסוק במתן הסברים לדברים הקשורים לתחומו, בגבול מה שהעין רואה והשכל מטיב להבין. לא מקבל מצב של פשרות או חשיבה "מחוץ לקופסא".

אין מקום לפשרות - אם הנתונים מראים שהתוצאה היא כך - כך יהיה.

בבסיסו קיימת ההנחה שמה שאני רואה - זה מה שקיים, ולא מעבר.

לעומתו, מוח ימין עובד קצת אחרת.

מוח ימין הוא המופקד על החוויה, היצירתיות והדמיון, אוהב הפתעות, ריגושים, דברים היוצאים מהשגרה.

הדמיון - תכונתו הבסיסית היא שהוא משוטט ויצירתי, ואינו חי תחת אקסיומות.

הוא אינו מניח הנחות, אלא להפך, עוסק בלהפריך אותן, אפילו בלערער אותן.

הדמיון אינו מוגבל בהשגותיו כמו השכל, ואינו מקבל את המציאות כפי שהיא.

אחרי האבחנה הדיכוטומית הזו שערכנו בין שני המוחין, יקל עלינו להבין - מהו מקורו של הצחוק? וכיצד קורה שהוא מפתיע אותנו?

למעשה, במפגש עם דמות / סיטואציה / טקסט מצחיק, או עם מישהו שבמפתיע מדגדג אותנו (אמור יותר לגבי ילדים), מתרחשת במוח הצלבה בין מוח שמאל למוח ימין, בין היגיון צרוף וקר לדמיון.

אז למעשה נוצר הצחוק, שהוא למעשה "צא מהחוק". צא מהאקסיומות והתובנות שכך זה, ולא אחרת.

אנו לוקחים למעשה מושג או אלמנט רציונלי, היושב על תבנית מחשבתית מקובעת, שואבים אותו ממוח שמאל ומוהלים אותו בדמיון, יצירתיות וחוסר היגיון (מוח ימין), שהם ההיפך הגמור ממוח שמאל.

השיבוש הזה במוח - ההצלבה והניגודיות - מפיקים את הצחוק.

הנה דוגמא לכך: איש אחד פוגש במכרו, שרץ לכיוון שדה התעופה. שואל אותו מיודענו: "מדוע אתה ממהר כל כך?".

ענה האיש: "אבי צריך להגיע מחר לנמל התעופה, ועלי לאספו".

"אם כך", שאל מיודענו, "למה אתה רץ כעת?".

ענה האיש: "כי מחר לא יהיה לי זמן לרוץ".

אם הבדיחה הזו העלתה בכם צחוק או הבעת צחוק, הרי זה משום שיצרנו הצלבה בין היגיון לחוסר היגיון.

גם בנוגע לדגדוגים - מחקרים הראו שהצחוק פורץ שם בפתאומיות משום שהוא נועד להגן עלינו, זו תגובת הישרדות של הגוף כאשר הוא מזהה איום.

יהיה לנו קשה לדגדג את עצמנו, משום שאנו נעשה זאת באופן מודע.

כל אלמנט הצחוק שורשו באלמנט ההפתעה.

ישנו בו מעבר ממוח שמאל למוח ימין, והסינתזה ביניהם יוצרת, כאמור, את הצחוק.

חיים המושתתים על מוח שמאל בלבד, מאמצים את התפיסה כי מה שאני רואה / יודע / שומע הוא הקיים. אין בהם ניסיון לפשרות או לתקוות, או להבנה כי "יש מעבר".

הם גם חיים נטולי יצירתיות והומור, ולרוב משעממים ומלאי ספקות ובלבולים, כי אין בכוחם לספק מענה לתרחישים שלא מוכרים להם או שלא מתחומם.

מי שמאמץ לעצמו גישת חיים המושתת על שכלו, ימצא עצמו רודף שליטה ומושלמות. הוא יוכיח לעצמו שוב ושוב כי לולא יפעל ע"פ שכלו, הוא לא ישיג דבר.

אנשים מעין אלה ידאגו תמיד להפעיל את מיטב כישוריהם השכליים, להתאמץ ולהשתדל עוד ועוד עד לקבלת התוצאה המוגמרת.

אלו הם חיים חסרי רגיעה ושלוה, ומזמינים לא פעם עימותים תקשורתיים עם הסביבה, שלא תמיד בהלימה עם מאמציהם הכבירים או עם רצונם העז שדברים יתבצעו לפי החלטתם.

הם ימצאו עצמם לרוב תחת חרדה, משום שיהיו מקרים שבהם שכלם לא יועיל להם. משהו במציאות שחשבו שתיווצר - השתבש.

לשכל המוגבל לא יהיה הסבר לדבר, וגם לא פתרון.

יוצא אם כן, ששימוש מוגבר במוח שמאל, המוח האנליטי והחושב, פחות המוח החווה והיצירתי, מפר את החיים מהולי השלווה והרוגע ונוטל מהם כל קורטוב של צחוק, חיוניות וחיות.

לצחוק זה לא רק שיבוש נוירולוגי, אלא גם דרך חיים.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.