כשאנו חווים משבר בחיי הזוגיות שלנו, כזה שאנו נושאים על כפינו שנים לא מועטות, כשאנו חווים תסכול או חוסר נראות לצד זלזול וחוסר הערכה או התחשבות, לא מן הנמנע שהמוח המאוד אנליטי ותכליתי שלנו יציע לנו אפשרות של פרידה, ובהחלט יעלה רעיון כמו גירושין.ההצעות הללו, יש לציין, עולות מהחלק המודע שבתוכנו, שמבקש להציע פתרונות פרקטיים, ומה שיותר מהר. אך למעשה, החלק הלא מודע שלנו הוא זה שהתחיל את כל האתגר הזה. למעשה, הוא מדבר איתנו כבר שנים, עוד טרם נכנסנו למערכת הזוגיות וטעמנו טעמם של נישואין.
החלק הלא מודע הוא זה אשר כל העת היה מופקד על יצירת תשתיות מחשבתיות שקיבעו לנו את התודעה, והכתיבו לנו פרשנויות שהשפיעו לנו על התגובות וההרגשות שלנו, ואיתם פשוט נכנסנו למערכת, ופשוט נוהלנו בה, ולא ניהלנו עצמנו בתוכה.כשאנו חיים ללא מודעות – זה פוגע בהרבה תחומים בחיינו ומקשה עלינו להתנהל מתוך בחירה.וזה ודאי בא לידי ביטוי גם במערכת הזוגית.מודעות, למעשה, היא הגשר בין המודע ללא מודע, ובזוגיות חשוב מאוד שנעלה כמה שרק ניתן את המודעות אל עצמנו, אל כל אותם טריגרים שמפעילים אותנו מבפנים.
כשאנו לא עוסקים בפיתוח של אותה מודעות שנצרכת כל כך ביחסים הבינאישיים הללו, אנחנו מגיבים בצורה אוטומטית לסיטואציה. אנו אולי חשים מושפלים ולא שווים, ושוב, באופן אוטומטי והכי טבעי ונכון מבחינתנו, משליכים הכול, אבל הכול – את כל מה שקורה לנו, את כל מה שאנו חווים – על בן הזוג.המצב הטבעי של האדם הוא המצב שבו הוא רואה רק את עצמו. הוא עסוק כל העת במילוי צרכיו, החומרים והרגשיים. השאלה שמפעילה אותו ומניעה את הדחף שלו לכך היא: "למה הוא לא עשה לי כך וכך", או לחילופין "למה הוא עשה לי כך וכך".הוא מנכס כל פעולה או אי פעולה של האחר אליו, וחווה רק מה שהוא מרגיש, רק מה שהוא היה רוצה לקבל.
לכן התגובה האוטומטית (אם אני מצפה שבן / בת הזוג יענו לי על הצורך, והוא / היא לא עשו זאת) היא תסכול, כאב וכעס נוראיים.במוח הקדום והילדי שלנו, יש זיכרון תאי שאומר "החיים שלי תלויים באחר", כי הרי נולדנו חסרי עצמאות. ברגע שאני לא אקבל מהזולת מה שאני חושב ומרגיש שאני צריך לקבל, החוויה הקיומית שלי מאוימת. אני ממש בשאלת חיים ומוות, ולכן כל העת אני מטיל אחריות על הזולת לספק לי את צרכי, ואם לא – אני רואה בו את האשם העיקרי במצבי.
בתוך מערכת זוגית, כשזה לא קורה, אני מתחיל להרגיש לא חשוב, שקוף, מושפל. אני מספר לעצמי שאם הוא, ורק הוא, לא יענה על צרכי באופן שבו אני מבקש – אני אהיה בסכנה קיומית, ולכן אני עושה הכול כדי לקבל ממנו מה שאני מבין שמגיע לי.
כשזה המצב, קיבלנו שני אנשים שכל אחד מנסה להשיג מהשני מה שהוא חושב שמגיע לו, שני אנשים שכל אחד מהם רואה בשני אחראי למילוי צרכיו.
כאשר הצורך שלי לא מתמלא על ידי מי שאני תלוי בו, מתחילות המריבות שיקבעו ויכריעו את גורל הנישואין הללו, מה שמגדיל את הסיכוי של נבואת הפורענות הזו, ששמה גירושין, להתגשם.
תחילה יש להבין שהצרכים האנושיים – הם אנושיים. כולנו נולדנו עם הצורך בהערכה, נראות, אהבה, שייכות, הכלה וכו'. כך שהוויכוח הוא לא על הצורך, אלא על האסטרטגיה שלי, שבה אני מנסה או דורש להשיגו מהזולת.הפיכת הזולת לאחראי על הצרכים שלי היא זו שלמעשה גורמת לי להיות תלוי בו, ולא מניחה לי גם לראות אותו מהמקום שלו.
במקום הזה אני רואה רק את עצמי ואת האופן שבו הוא יכול למלא לי את צרכי, וכאמור – משזה לא קורה, חודר הרעל למערכת.
ראשית – יש להחזיר את האחריות למילוי צרכי לעצמי, ולשחרר את הזולת ממני ואותי ממנו. המרחב המכבד והמאפשר הזה נוטע בו את ההרגשה שאני רואה אותו, וזה גם מאפשר לי לחוש כלפיו אמפתיה, ולהבין שזה שהוא, למשל, לא שטף את הכלים שבכיור – זה לא כי אני לא חשובה, אלא כי כרגע יש לו צורך אחר שהוא ממלא על ידי כך שלא בחר כרגע לשטוף. אולי זה צורך בבחירה (לעשות מתוך רצון ולא כפייה), אולי צורך במנוחה קלה.
בגדול עלי להבין שזה לא קשור אלי.הנטייה לייחס כל התנהגות שלו/ה אלי נובעת מהתלות שיצרתי ביני לבין הזולת, בגלל אותה העברת אחריות על צרכי אליו.ברובם המכריע של המקרים נבחין כי הכוונה שייחסנו למעשיו של בן הזוג שונה בהרבה ממה שהוא ייחס לה, כלומר: בגלל שחווינו את החוויה רק מהמבט הפנימי שלנו, ועסקנו רק בעצמנו – זה יצר פער בין האופן שבו אנו חווינו את הדברים לאופן שבו בן / בת הזוג חווה אותם. זאת משום שאם אני שם עצמי במרכז, ומחפש ברמת המיקרו, ואולי ברמה לא מודעת, לענות לי על צורך מסוים, ואני רואה את בן / בת הזוג כאחראיים על מילוי אותו הצורך, ואני מספר לעצמי שרק באסטרטגיה (הדרך שבה יתמלא הצורך) הספציפית הזו זה יכול לקרות – כלומר רק אם יעשה או לא יעשה פעולה מסוימת – ומספר לעצמי על האופן המדויק שבו אני רוצה שזה יעשה (רק דרכו, ורק באופן הזה) –אז ממילא כשזה לא מתקיים, אני נשאר עם הצורך ללא מענה מבחוץ.
אני כועס וכואב על הפעולה או אי הפעולה שנעשתה או לא נעשתה, כי לא תיווכתי את הצורך, אך מבפנים אני כאוב על הצורך שלי שלא קיבל מענה. כל זה מתרחש הרחק מתודעתי ומעיני, וודאי וודאי מתודעתו ומעיניו של בן / בת הזוג. בזמן הזה הוא חווה משהו אחר לגמרי, עם כוונות שונות, ואני כאילו מופתע: איך הוא לא יודע מה הצורך שלי, איך הוא נוהג בי כך? כי כאמור, הזיכרון התאי מהדהד ותובע את שלו. הלא בעברי הקדום לא הייתי צריך לתמלל את צרכי – וכבר מילאו לי אותם. ואם טרם הגעתי למקום המודע והבוגר, אני אמשיך לפעול ולחיות מאותו המקום הילדי, שעדין רואה באחר אחראי למילוי צרכי, במיוחד אם הם לא מולאו כשהייתי קטן.
שנית – אמפתיה לאחר. כשאני לוקח אחריות על עצמי ומפסיק לשים אותי במרכז הזוגיות, כי כאמור כשאחד מנצח – שנינו מפסידים, אני נמצא כבר במקום שבו אני יכול לפתח גם אמפתיה לאחר, כלומר לראות אותו ממקומו. לראות את האופן שבו הדברים נחוו אצלו.
האמפתיה לאחר מרפאת גם אותי, ומוציאה אותי מהתודעה שאני במרכז, ושכל פעולה / אי פעולה שלו מכוונת בהכרח אלי.כשאני מזהה את הצורך שעולה בי ולוקח עליו אחריות מתוך אמפתיה לעצמי, זה מאפשר לי להיות גם באמפתיה לאחר, ולהבין את הצרכים שלו, שבשמם פעל.
במקום הזה, התודעה משתנה מתודעת הילד / תינוק התולה את מילוי צרכיו באחר, לתודעת הבוגר הלוקח עליהם אחריות. אני מסוגל כרגע למלא את צרכי בעצמי, ואני לא אמות מכך אם זה לא יקרה בידי מי שציפיתי שזה יקרה בידיו.
במקום הזה אני מגלה את החוסן שבי, לדעת להתמודד גם כשאין מה שאני רוצה, ולדעת לקחת על כך אחריות ולהבין באיזה אופן אני כן יכול לספק לעצמי את צרכי, או לתווכם לאחר באופן כזה שהם כן יתמלאו. במקום הזה אני מספיק בעל חוסן כדי לקבל גם לא.אם כך, הגשר שיצרנו בין המודע לתת מודע הוא זה אשר יש ביכולתו לגשר על הפערים בציפיות של כל אחד מבני הזוג, ולמנוע מצב מחריף שיוביל לגירושין.
ההבנה שצריכה להיות כדי שהמערכת הזו תוכל לשרוד לאורך זמן, היא שאני כאן לא כדי שבן / בת הזוג שלי יספקו לי את צרכי. הסיבה העיקרית לכך שאני כאן היא כדי לראותו ממקומו, ולהבין מה אני יכול לתת לו – ולא מה אני אמור לקבל ממנו. להבין ששנינו יחד על מנת להחזיק משהו גדול ועצום הרבה יותר מאתנו.
מעובד ע"פ הרצאתה של ארנינה קשתן בנושא "תקשורת מקרבת".ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.