כשאבא ואמא לא יכולים בלי הילדים שלהם


16 May
  • איך יוצאים מדפוס הורות כזה?

אנשים נוטים לחשוב, ובצדק – שהורות היא תפקיד אשר מתחיל עם היוולדו של הילד הראשון.

אבל האופן בו ההורות באה לידי ביטוי, והדרך בה הורה מנהל אינטראקציה עם ילדיו, מתחילה עוד בטרם הגיע תואר ההורות בפועל.

כל דבר הוא תוצר של תהליך שקדם לו .

כך גם לגבי הורות שיש בה תלותיות בילדים. הורות כזו, אפשר למצוא את שורשיה באפיון הפרטני של ההורה כאדם, עוד בטרם הפך להורה.

אסביר :אם אני, כפרט, לא בניתי מספיק את הגדרת הזהות האישית שלי, לא בדיוק הייתי ער ומודע ליכולות שלי, וממילא מנעתי את יכולת הביטוי העצמי שלי, הרי שארגיש חסר משמעות בעיני עצמי, וכך גם ארגיש שהסביבה חשה כלפי. על מנת למלא את הצורך להרגיש שייך, משמעותי, חיוני ותורם - איעזר בסביבה שלי. אפתח מערכת של נתינה אינסופית ושל ריצוי תמידי, על מנת שהמערכת תספק לי משמעות ותחושת שייכות.

בגלל שאני לא מודע לדפוס ההתנהלות הזה שלי מול הסביבה, לא אצליח להבחין בכך שתחושת המשמעות היא לא לצמיתות, ושאני מרגיש חסר אותה שוב ושוב – ואז שוב מרצה, מעניק, עוזר מעל ומעבר על מנת לזכות באותה התחושה. כך, מבלי משים, פיתחתי תלות בסביבה .

והסביבה הכי קרובה אלי – אלו ילדי...

ההורה התלותי מקדיש את כל חייו למען ילדיו. הוא מעורב מאוד בחייהם הפרטיים, הוא מאפשר להם להיעזר בו גם על חשבונו, לעיתים הוא מגיש עזרה עוד לפני שהתבקש. הוא גם עושה מעבר למה שצריך, ולמעשה לא חיי את חייו .

הילדים של הורים כאלה הופכים תלותיים בהוריהם, משום שהמצב הזה נוח להם, ומאפשר להם להשיל את האחריות מכתפיהם. לאט לאט הם מאבדים את השימוש המקסימלי ביכולותיהם, מתאמצים הרבה פחות ובכל דבר קטן מבקשים עזרה.

וההורה התלותי תמיד נמצא שם בשבילם.

יתכן שיתפתח גם חוסר עידוד ופרגון לילד שיבטא עצמו יותר, שיעשה יותר עם עצמו, שיהיה עצמאי יותר, משום שההורה, באופן לא מודע, מעונין לשמר את התלותיות הזו - ככל שאני אהיה בעל הידע, הניסיון והמקצועיות, כך הילד יהיה תלוי בי יותר ויותר – ובגלל שזה עונה לי על הצורך להרגיש משמעותי, אשמר דפוס התנהלות זה, וכביכול לא אשדל את ילדי להוציא את יכולותיו מהכוח אל הפועל.

הורות תלותית יכולה להתפתח בתא משפחתי, אבל לא חייבת להיות מיושמת כלפי כל אחד מהילדים.

הורה אשר מפתח דפוס הורות שכזה יתקשר טוב יותר עם הילד החלש והנזקק (כאמור, הוא גם ייטה לשמור עליו ככזה). עם הילד הבוגר, החושב עצמאית או המרדן יהיה להם קשה יותר לשמור על דפוס כזה של הורות, משום שככל שהילד יוזם ועצמאי יותר, הצורך שלו בהוריו מופחת, והוא לא מעניק להם את תחושת המשמעות לה הם זקוקים. לכן מהר מאוד תיעצר התקשורת הזו מולו, ויהיה להם ולו קשה גם לנהל תקשורת אחרת מכל סוג שהוא.

 

הילד המסכן אומנם תלוי בהוריו, אבל משהבנו את העומק של הדברים, יהיה נכון מאוד לומר שההיפך הוא הנכון, והם תלויים בו, משום שכל עוד הוא מוגבל ולא מבטא את עצמו - הוא מעניק להם משמעות, ויש להם ענין תמידי להמשיך ולראותו ככזה.

 

איך יוצאים מדפוס הורות כזה?

ראשית - מודעות היא דבר חשוב.

על ההורה להפנים שהילד שלו הוא ישות בפני עצמה, וחשוב לגרום לו לזהות את יכולותיו על מנת שתהיה לו האפשרות, ביום מן הימים, לנהל את עצמו בעצמו ומתוך עצמו, ולא להזדקק לאחרים.

ילד שדגו בשבילו כל העת כשרצה לאכול, ימצא עצמו מת מרעב כשלא יהיה מי שידוג עבורו. לכן אנו לא דגים במקום הילד, אלא רק מלמדים אותו איך לדוג.

אנו מניחים כי קיים גם פחד של ההורה ממצבים משבריים, בהם הילד לא ידע איך להתמודד, ועל כן, כדי למנוע ממנו להיכנס למצבים כאלה, הם בונים בעצמם את צעדיו ומפעילים במקומו את שיקול הדעת. מצב זה יוצר מעין טבעת חנק, בה הילד מאבד את זהותו ולעיתים פועל במעשים קיצוניים ובנחישות מוחלטת בכדי לבסס זהותו.

על ההורה לדעת שמשבר הוא דבר חיובי בהתפתחות וביציבות הנפשית של הילד. החוויה המשברית יוצרת בו כוח ועוזרת לו לבסס את האני שבו.

חשוב שההורה יזהה בתוך עצמו אם הוא מתנהל באופן שבו הוא תלוי בילדו - ואם כן, עליו לבסס את זהותו שלו בעיני עצמו ולספק לעצמו משמעות שאיננה תלויה בעשיה שלו לילד.

לעיתים, כשהילד מודע לדפוס ההתנהלות הזה (וזה קורה יותר מאשר ההיפך... קשה להורה להבחין שהוא, כהורה, מתנהג כך, אבל קל לילד לזהות בהורה שלו תסמינים כאלה), הוא משתמש בו כנגד הוריו. הוא לא מסכים לעשות כדבריהם, אלא אם הם ישרתו אותו במה שרוצה.

לכן חשוב להורה לספק משמעות לעצמו וליצור חלל בינו לבין הילד, על מנת לאפשר לילדו צמיחה נכונה ובריאה, שבה הוא לא יגביל את יכולותיו כדי לספק לעצמו משמעות, אלא להפך - הוא יעודד אותו לממשן.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-Nlp ודימיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות