חולשה רגשית בילדים – התסמינים, השורש והפתרון

חולשה רגשית היא אי היכולת שלי לשאת את המציאות המשברית שמסביבי. אני למעשה חסר כלים, קרי - כוחות נפש, שיסייעו לי להתמודד עם משבר, עם חוויה טראומטית או עם כל מצב בו אני נדרש לקבל החלטה ולהשלים עמה.

ילדים אשר לוקים בחולשה רגשית, משום שכאמור לא נתקלו בצורך בבניית כוחות נפש כשהיו רכים בשנים, סביר להניח שיצמחו כך גם כמבוגרים.

ילד הסובל מ"חולשה רגשית" יהיה בעל קושי גדול לחוות תסכול. למעשה, הוא לא מכיר מצב שבו אין מה שהוא רוצה.

הוא בוכה המון, ומרבה בבקשת עזרה על כל צעד ושעל.

הוא מפתח תלות גדולה בסובבים אותו, מתייעץ עמם המון גם - ובעיקר - בנוגע לחייו האישיים, ומבקש למעשה שיחליטו בשבילו.

הוא לא רואה עצמו מתמודד מול בעיותיו. יתכן שיתעלם מהן או יגנוז את רצונו האמיתי.

יהיה לו קושי גדול לבסס תפיסת עולם מוצקה ויציבה. הוא חווה חוסר איזון בכל הנוגע לחייו האישיים, והדבר מקשה מאוד על התקדמותו בחיים.

והגרוע מכל – הוא נושא בקרבו מחשבות שליליות ומחלישות אודותיו, היונקות מחולשתו הרגשית.

הוא נוהג לוותר על רצונותיו ומאווייו מהר מאוד, במידה והוא מזהה שקיים קושי גדול ונדרש מאמץ רב להשגתם.

שורשה של החולשה הרגשית נעוץ למעשה בדפוס האינטראקציה ההורית שהתנהלה מולו.

אין באמור כאן אצבע מאשימה לגבי אותו זוג הורים, אלא חשיפת התובנה כי מאחר שהעולם בו אנו חיים הוא התפתחותי, הרי שכל דבר בו תלוי במה שקדם לו.

על מנת להתחקות אחר שורשי התופעה של חולשה רגשית בקרב ילדים יש ללכת צעד אחד אחורה, ולפגוש שם את הדינמיקה שהיתה בינם לבין הוריהם.

ילדים בעלי חולשה רגשית נושאים בתוכם המון לבטים, קונפליקטים, בלבולים וספקות, משום שהם מעולם לא  נדרשו לקבל החלטה כלשהי בעצמם, או לחילופין להתמודד ולהתעמת מול מציאות משברית. הוריהם תמיד היו שם בשבילם.

בבוא העת, כאשר הם מצאו עצמם עומדים מול צומת דרכים, הם השכילו לגלות שאין להם שום כלים, ידע, כוחות ותובנות איך וכיצד פועלים.

הפחד מההשלכות שיהיו בכל קבלת החלטה שהיא - משתק אותם, מקרר אותם ומטביע אותם בים הבלבולים - מה כדאי לעשות? מה יקרה אם? האם פעלתי נכון, או לא?...

כאשר אני, כהורה, נתקל לראשונה בסרבנות הילד לביצוע פעולה מסוימת, עלי להצטייד בשתי תובנות:

א.   עלי לעמוד איתן מול המציאות הזו – בה ילדי מתנגד לי. זוהי מציאות משברית מבחינתי, ותפקידי כהורה להכיל אותה.

ב.   עלי לבנות  מאותה חוויה שלילית ומתסכלת של הילד כוח, הוי אומר כלי עבורו, על מנת שבפעם הבאה יוכל להכיל גם הוא כל מציאות משברית אשר תקרה בפניו.

לדוגמא: אם אני מבקש ממנו כרגע לישון והוא מסרב – סביר להניח שללא מודעות אבחר להגיב באחת משתי הדרכים הבאות:

1. לאפשר לו ללכת לישון מתי שרוצה ולא להתעמת מולו.

התוצאה הנובעת מכך שאני, כהורה, לא הכלתי את המציאות המשברית הזו, היא שסייעתי בכך שלילדי תיווצר התובנה שהוא יכול ומגיע לו לקבל הכל; שהוא לא ידע להתרגל למציאות שבה אין מה שהוא רוצה; שהוא לא יצליח בעצמו להתמודד כשקשה לו; ועוד כהנה וכהנה תובנות מוטעות, שכל קשר בינן לבין הכנה לחיים הריאליים הינו מקרי בהחלט.

2. יתכן ואבחר להתנהג בצורה כפייתית ולדרוש ממנו בכל תוקף לישון.

התוצאה הנובעת מכך שגם בדפוס התגובה הזה לא הכלתי מציאות משברית, היא שאצמיח בלא ידיעתי ילד כנוע, חסר חוט שדרה ויציבות, שאינו מסוגל לומר את דעתו.

על כן התגובה הראויה מבחינתי, ששורשיה תלויים קודם כל ביכולתי להכיל את הסרבנות שלו, תהיה בכיוון כזה המאפשר לילד לחוות את ה"לא" שלי כהורה, לחוות את העובדה שכרגע המציאות שונה ממה שרצה/חשב, ולעזור לו לשאת את תסכולו.

ניתן יהיה ללוותו לשינה, לספר לו סיפור לפני ולהנעים לו את התהליך.

כך הראיתי לו שאני מכיל את התנגדותו ולא נבהל ממנה, ומצד שני מאפשר לו להתמודד עם הרגשות השליליים שעלו בו כתוצאה מסירובי לרצונו.

תגובה אימפולסיבית נטולת שכל, הנעה בין פינוק לכפייה מהצד ההורי, מלמדת על חולשה רגשית של ההורה.

עלי, כהורה, לזהות חולשה זו, ולהבין שכרגע אני פועל כך משום שאני בעצמי חסר כוחות וכלים בנפש להכיל את התנגדות הילד. על כן כל תגובה של פינוק או כפייה נובעת מאותה חולשה, ויונקת ממחשבה שיסודה בטעות.

הספקות והבלבולים, תולדת החולשה הרגשית, מקררים את האדם ומרוקנים אותו מתכניו האישיותיים.

אנשים כאלה הם נטולי חיות וחסרי יציבות ואיזון נפשי בכל הקשור להתמודדותם מול אתגרי החיים.

חיים תחת משטר הורי מפנק או כופה נוטלים ממני את הצורך לבחור, להתמודד, להחליט וללמוד אודות החיים ומשבריהם תוך כדי תנועה.

ואז אני מוצא עצמי מוקף בהמון מחשבות, ועסוק בלחשוב על כך שאני חושב. אני לא חי את החיים ולא חווה אותם, אלא רק חושב עליהם.

במקום הזה אין אמונה, משום שהמציאות המשברית חזקה ממני ומאיימת, כביכול, על קיומי. אין לי מושג איך מתמודדים מולה, ואני נופל מפוחד לרגליה.

הפתרון הוא להבין שישנה מציאות שורשית, מעבר לזו המשברית.

להתחבר לשורשה הטוב, גם אם כרגע אני לא מבין ולא יודע

להבין שלחוות תסכול זה טבעי ואף ראוי, כי ממנו מתאפשרת צמיחה בשלב מאוחר יותר.

ראוי מאוד להתחבר גם לעשייה – חיבור לעשייה מאפשר לי לחבור למציאות, לפגוש אותה מקרוב באופן עצמאי ויזום, וללמוד ממנה על הכלים הפנימיים החבויים בי.

פיתוח המודעות העצמית – עם המחשבות השליליות שהן, כאמור, מנת חלקי, לא נלחמים, משום שהן יונקות ממצב רגשי חלש. לכן יש לחזק את התובנה שנבראת בצלם, שהעולם נברא בשבילך ואתה יחידי וייחודי בו, וכל מחשבה שלילית היא זמנית, היונקת ממצב רגשי חלש שהיית נתון בו.

פתרון נוסף – כוח המדמה המרומם את האדם כתוצאה מהתרוממות ראייתו הפנימית.

הוא לומד להבין שיש גם מעבר למציאות השטחית שהוא רואה, וכל משבר בא רק לבשר על משהו אחר, טוב יותר, שעומד לקרות. לעיתים זה גילוי של עוד כוח בנפשו.

מאמר זה עובד ע"פ הרצאותיו של ד"ר מיכאל אבולעפיה (פסיכיאטר ילדים ונוער) בשילוב תובנותי.

ענבל אלחייאני, M.A., היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.