בניית החוסן הנפשי של הילד באמצעות דמיון מודרך

• אז איך בונים חוסן?

הורים רבים היו רוצים לראות את ילדיהם מצליחים בלימודים, מתמודדים נכון מול מציאות משברית, מנהלים את קשריהם החברתיים בצורה טובה, מגשימים את המטרות שהציבו לעצמם וכובשים את היעדים שאתמול היו רחוקים מהם.

הורים רבים רוצים, וגם ילדיהם. אז מה מונע מהמציאות הזו להיות מנת חלקם של שניהם?

למעשה השאלה היא לא "איך עלי להצליח", אלא "מה עלי לעשות כשזה לא יקרה" (כשלא אצליח).

ההסתכלות השונה על כישלון היא זאת אשר תקדם אותי אל ההצלחה, כמו גם יכולת ההכלה את התוצאה הלא צפויה, ולא ההליכה אל ההצלחה - משום שזה לא בשליטתי מה יקרה באמצע וכמה מניעות יהיו לי...

הסכנה היא שאגיב למניעות הללו בצורה שלילית - משום שזה ירחיק אותי מההצלחה.

אז איך בעצם בונים ילדים אשר חסינים ויציבים בעמידתם בפני מציאות משברית?

איך בונים את היכולת להכיל מציאות שונה ממה שציפיתי?

איך אני נשאר יציב נפשית גם כאשר המציאות סביבי קשה לי – מתסכלת, מאכזבת?

איך בונים ילדים בעלי חוסן נפשי?

כדי לענות על כך יש להבחין, מהו חוסן נפשי.

חוסן נפשי -היכולת להכיל מציאות משברית. זוהי יכולת פסיכולוגית חיובית המאפשרת להתמודד עם מצבי דחק ומשבר ולהסתגל לנסיבות שנגרמו כתוצאה מכך. (ויקיפדיה)

פסיכולוגים מניחים שישנם אנשים היודעים להתנהל בתוך מציאות משברית, וישנם שלא.

אך הדבר ניתן ללמידה.

החוסן הנפשי התהווה כתוצאה ממשברים אשר יצרו בי כוחות מחודשים, שלא הייתי ער להם קודם. ככל שבניתי בתוכי יותר כוחות נפש, הרי שקל לי יותר להכיל את המציאות סביבי, גם זו המשברית, גם זו שטופחת על פני ויוצרת סתירה בתוכי בין הרצוי למצוי.

חוסן נפשי נבנה, כאמור, במהלך החיים. ככל שהמשבר יהיה חזק יותר, ואני אדרש להכיל אותו יותר, כלומר – למצוא בעצמי יותר כוחות - לייצר חדשים או להשתמש בקיימים, כל משבר יוליד בי כוח שיהפוך להיות תשתית לכוחות העתידיים שיבנו עליו.

מי שפעל כך במשך השנים יהיה בעל חוסן נפשי גבוה, ויהיה לו קל להכיל כל מציאות סביבו. הוא אפילו לא יתרגם אותה במוחו כ"משברית".

אז איך בונים חוסן?

כדי להבין איך נבנה חוסן נפשי צריך להבין מהם הגורמים לאי היווצרותו.

אנחנו מדברים בכוונה על השנים הראשונות, בהן הוא מתהווה, כי ככל שנשכיל לפתח בילדים כוח זה בשנים המוקדמות של חייהם – כך יהיה להם קל יותר בעתיד. ובגלל שמדובר בילד, ברור שנכנסים כאן גם ההורים לתמונה.

יש להבחין בין שני סוגי ילדים ובין שני סוגי הורות.

כל גישה חינוכית של הורית בונה תשתית נפשית שונה בילד.

1. סוג ההורה: ההורה המפנק, המרצה, שכל החיות שלו והמשמעות לחייו מושתתים על סיפוק צרכי הילד. הוא מעניק הרגשה טובה לעצמו כמסוגל להעניק לילדו מה שהוא (הילד) רוצה.
זהו הורה כנוע שלא מתמודד עם ה"לא" של הילד, שלא מסוגל גם הוא לראות בתסכול הילד.
הוא בעצם לא משאיר בכלל אופציה לתסכול או לחוויה משברית אצל הילד, אלא מיד חווה את החוויה התסכולית בעצמו, ומיד מעניק מה שצריך...

סוג הילד המותאם להורה זה: ילד מפונק – ילד שמקבל באופן מידי מענה לצרכיו, כמעט שלא נפגש עם מציאות שלא תואמת את המצב הרצוי מבחינתו.
זהו ילד שעוד בטרם ביקש עזרה - הוא כבר קיבל אותה, זהו ילד שממתין למילוי צרכיו ע"י האחר, לא יוזם, לא אקטיבי למילוי צרכיו שלו בעצמו ע"י עצמו. חסר בטחון עצמי, מבקש עזרה כל הזמן מכל מי שיכול ועל כל בעיה. הוא אפילו לא מנסה להתמודד לבד, מתוך מחשבה תת הכרתית שהוא אינו מסוגל...
במצב שבו אין לו מה שהוא רוצה, הוא שרוי בתסכול עמוק, ולא מסוגל להכיל את המציאות החדשה העומדת בסתירה למה שציפה.
ברבות הזמן, מתפתחת בתת ההכרה של הילד ההבנה כי כל מה שהוא רוצה - הוא יקבל בעזרתו של מישהו אחר, ואט אט מתמעטים בו הכוחות לבנות כלים וכוחות אצל עצמו, אשר יסייעו לו להכיל גם מציאות שונה.
כשהוא עודנו קטן – הוא מגיב בבכי, בהתפרצויות כעס, בדיכאון ובאכזבה שאין לו מה שרוצה, ובעזרת כך מפעיל סנקציה על ההורה, אשר עומד כנוע למול רצונותיו.

2. סוג ההורה: הורה שולט, הורה ביקורתי, לא מאפשר לילד לבטא את רצונותיו. הורה אשר כופה את דרך חינוכו והנהגתו, משליט סדר תוך שימוש בכוח, בהנהגה כוחנית (במקרים קיצוניים), לא מאפשר לילד להתנגד לו... נותן ביקורת בשכיחות גבוהה, לא מפתח תקשורת עם הילד, לא עוסק בהבנת צרכיו ורצונותיו, רואה את עצמו דרך הילד, ולא את הילד דרך עיניו.

סוג הילד המותאם להורה זה: ילד כנוע – ילד שאינו מסוגל להתנגד למציאות. המילה "לא" לא קיימת אצלו, הוא נטול זהות אישית, אין לו תשובה לשאלה מי הוא. קשה לו בקבלת החלטות, הוא לא נוטל סיכונים, אין לו חשיבה מחוץ לקופסא, הוא לא בטוח בעצמו, מרבה להתייעץ, הוא מוותר מהר מאד כאשר הוא צריך להתמודד מול מציאות משברית, חסר כוח ועמוד שידרה, שרוי בפחד, מחפש שאחרים יוציאו אותו מהבוץ, או שיפעלו בשבילו.

שני סוגי ההורות הללו לא מסוגלים גם הם להכיל מציאות שונה סביבם, והם חסרי כלים להתמודדות עם המצב.

ההורה הראשון - לא מסוגל להכיל את הכעס, האכזבה והתסכול של הילד, ופועל במהירות כדי להשתיק אותו ע"י ריצויו. הוא חסר כלים להתמודד עם הכעס של הילד, ומחפש פתרון לטווח המידי. בתת הכרתו הוא נהנה מהתלותיות שהילד מפתח בו, כי זה מעניק לו משמעות.

ההורה השני - לא מסוגל לנהל דיון עם הילד שרוצה לפעול אחרת או להתנגד, ומיד כופה עליו דעתו, ואם צריך - מפעיל כוח, מה שיוצר ילד כנוע שלא מסוגל להתנגד.

ההתנגדות היא חשובה, ושורשיה הראשונים נעוצים ביכולת לומר "לא" לאבא ואמא. בגיל מאוחר יותר, אם ההורים הכילו את ה"לא", ההתנגדות תתורגם ליכולת שלי לפעול בכל הכוח ולא להשלים מתוך חוסר אונים עם המצב שקיים אלא להילחם, למצוא כוחות, להתבגר ולא לעמוד כנוע, חסר כלים ומסכן.

ה"לא" של הילד מעורר, כפי שראינו, כעס אצל שני סוגי ההורים, וכל אחד מהם מתמודד בדרך שונה.

המשותף להם הוא שאף אחד מהם לא יודע להכיל את המציאות, ושניהם נוקטים בפתרון מידי כדי להשיג את הרווח, שהוא שקט ורוגע, שכאמור - הם אינם לצמיתות.

אם כך - אף אחד מהמצבים איננו מוביל לבניית חוסן נפשי אצל הילד. לפנק מידי זה לא טוב, כי לא בנינו כוח. הענקנו מיד. לשלוט ולהתנגד מיד - גם לא טוב כי יצרנו ילד כנוע, נטול זהות אישית ועצמאית.

הפתרון הוא שילוב בין השניים. פתרון יצירתי שיהיה קשוב לצרכי הילד ולא יכפה עצמו, ומצד שני גם לא יפתור את הבעיה באופן מידי ובאותה הדרך לה ציפה הילד.

הפתרון נעוץ בכלי אשר משמש אותנו במפגשים התהליכיים ב-NLP, ונקרא: "דמיון מודרך".

זהו מצב בו נוצר קשר עם התת מודע, בעזרת הנחייה חיצונית.

הדמיון המודרך למעשה פותח צוהר לעולם של דימויים, סמלים ותמונות שהם בעצם חוויות, תחושות ורגשות שעברו עיבוד.

ההנחה היא כי המוח ומרכיבו העיקרי, תת המודע, מגיב למעשה באופן זהה למציאות ולדמיון. זו הסיבה שכאשר אנו צופים בסרט מתעוררות בנו תחושות של סקרנות, פחד, אכזבה וכו' באופן דומה לאלו שמגלם השחקן... אנו חשים כאילו אנחנו בתוך הסרט.

על בסיס טכניקת הדמיון ניתן להביא את הילד להתמודד עם מציאות לא רצויה מבחינתו, ולהפוך את התסכול שלו לבניית כוח.

לדוגמא – אם הוא רוצה שנקנה חפץ מסוים, נשאל: ומה יקרה אם נקנה?

באיזה צבע הוא יהיה?

אלו תחושות יעלו בך כאשר תחזיק בו?

מה אתה רואה/מרגיש/שומע?

איזה טעם יש לזה? אלו מחשבות יעלו בך?

ברגע שיצרנו בדמיון את המציאות הרצויה, תת המודע מבחינתו משדר "עסקים כרגיל", וחושב שהחפץ או הסיטואציה הרצויה כבר אצלו...

נוכל לראות איך יש רגיעה באנרגיות, שינוי בשפת הגוף, והנושא כבר לא יתעורר שוב לדיון.

למעשה לקחנו את המציאות המשברית, ויצרנו ממנה כוח. לא ניסינו להעביר אותה.

כל דיון שיהיה בנושא לאחר מכן, כבר יהיה ממקום אחר - רגוע ושליו.

חשוב לזכור כי הדרך לבניית חוסן נפשי אצל הילד עוברת קודם כל דרך ההורה. על ההורה להכיל בעצמו מציאות משברית ככלל, ובפרט את המציאות בה ילדו מפר את שלוותו... כי רק כך יוכל הוא להעניק את החוסן גם לילדו.

יתר על כן, החוויה החיצונית המדומיינת שניצור תשמר במוח כאילו קרתה באמת - ככל שנעמיק לשתף את כל החושים בחוויה כך היא תהיה משמעותית יותר ותותיר רושם עז יותר.

במצב כזה עזרנו לילד להכיל בתוכו את הרצוי ואת המצוי, הפגשנו אותו עם מציאות משברית ועזרנו לו לתרגם את המשבר ליכולת ולכוח נפשי. זהו ילד שבוגר רגשית.

ומסוגל יהיה בעתיד להכיל מציאויות לא רצויות מבחינתו.

זה ילד חזק - שלמד שלא הכל מגיע לו.

בעזרת הדמיון אנחנו גם עוזרים לעצמנו להבין מה באמת הילד רוצה, וקשובים יותר לרצון הפנימי שלו, שלבטח הוא עצמו אינו מודע אליו. "כוח המדמה" עליו מדבר הרמב"ם, מאפשר ראייה עמוקה יותר של המציאות.

ילד שרוצה גלידה - רוצה בעצם אהבה.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת בNLP  ובדמיון מודרך.